הוא ישב מכווץ בכסא, ארבעה חודשים אחרי שפיטרו אותו, והיה נראה לי שהוא היה רוצה פשוט להיעלם בפינה.
הוא סיפר לי את אותו סיפור ששמעתי כבר כל כך הרבה פעמים. איך בגיל 48, אחרי שינוי ארגוני גדול, הוא מצא את עצמו בתפקיד שהיה קטן עליו בכמה מידות. שיעמם אותו. מעט מאוד חופש פעולה לחדש. מעט מאוד חופש פעולה לפתוח אופקים חדשים כמו שהוא אוהב.
"החזקתי את הכסא, עשיתי את העבודה, כמו שצריך לא עלה בדעתי שישלחו אותי הביתה, גם אחרי שני סבבי פיטורים שהיו שמה קודם"
היום, אחרי קרוב לחודשיים של עבודה, הוא מתחיל להתאושש. מתחיל לנער מעליו את תחושת הכישלון. מתחיל להסתכל קדימה ולבנות בשביל עצמו את העתיד. העתיד שהוא רוצה בשביל עצמו.
בעיקר, כי כמו כל כך רבים מאיתנו, הוא עבר כבר סבב אחד או שניים או שלושה, ואין לו שום חשק למצוא את עצמו באותו מקום בעוד שלוש שנים בגיל 55.
אז שימו לב, אם אתם מחזיקים חזק את הכסא שלכם, וכל יום נוסף שעובר מכבה אתכם יותר, סביר להניח שאתם לא היחידים שמרגישים שזה המצב. סביר להניח שכל מי שסביבכם, כולל המנהל שלכם, יודע בדיוק מה המצב. אם זה המצב, סביר להניח שבסבב הפיטורים הבא או זה שאחריו, תמצאו את עצמכם בחוץ.
מה אפשר לעשות בקשר לזה?
אני יודעת לספר מה אני עשיתי. בסיבוב הראשון, ניסיתי להתנתק ולא הצלחתי. לא היה לי מספיק ידע. לא היה לי מי שילווה אותי ולא ידעתי להתגבר על המשברים ולפתור את הבעיות. בסיבוב השני כבר הייתי במקום אחר. עם תוכנית שהוכנה מבעוד מועד. עם הכנה כלכלית לתקופה של למידה ובניה. עם הידע הכי טוב שיכולתי לרכוש (ואני כל הזמן לומדת) עם מודל עסקי שעושה לי טוב לטווח ארוך. ולכן אני יודעת שני דברים: זה לא פשוט. מה שכן, זה אפשרי. וכדי שלכם יהיה יותר קל ממה שהיה לי, אני חולקת את מהידע שלי ברשימה הפרטית שלי. אני מזמינה אתכם למלא את הפרטים ולעקוב אחרי באמצעות העידכונים.